לבשתי בגד ים והגשמתי לילד משאלה

משאלות של ילדים לא קשורות בערך כספי, הן קשורות למאוויי נפש פשוטים הרבה יותר...

סיפורנו מתחיל בגיל שנתיים לערך. אבא שלי היה מורה לספורט, וככזה נהנה מחופשה שנתית בת חודשיים, בה חלטר מדי שנה כמציל בבריכות.

התמזל מזלי, ומגיל צעיר מאוד הלכתי עם אבא לבריכה משעות הבוקר ועד סגירה. הילדונת הקטנטנה שמסתובבת בין כל באי הבריכה בעיר הצפונית בין הרגליים ושולטת במים ביד רמה.
בעידן שבו לא היו חוגי "שחיית תינוקות" זה היה חריג עד יוצא דופן לפגוש ילדה שיש לה יכולת שליטה אינטואיטיבת מלאה בציפה במים ובשחייה כדג (עם מצופים כמובן).

כבר בגיל 3 שחיתי ללא תמיכה או מצופים "בעמוקים" ואפילו ב"4 מטר" ללא כל בעיה. תלמידיו של אבי שבאו לבלות בבריכה שמשו לי כחברה וכבייביסיטר.
הילדה הקטנה ששלטה במים כאחרונת המבוגרים היתה לאטרקציה ונהנתה מתשומת לב של באי המקום.
כל כך ברור היה לי מאליו שכולם יכולים לשחות, עד שבגיל בוגר יותר (5 לערך) שילדתי ילדה אחרת לקפוץ לעמוקים.... הסוף היה טוב למזלי...

בקיצור, הבריכה היתה חלק נכבד מחיי הילדות והנערות שלי.
כשבגרתי, כבר פחות הזדמן לי ללכת לבריכה או לים (כשהפכתי לתל אביבית), ומאוחר יותר שנישאתי הביקורת העצמית שלי, לא אפשרה לי לצאת בבגד ים בפומבי, שהרי אין בינו לבין הלבשה תחתונה הבדל רב. כך שנים רבות, נמענעתי מללכת לים או לבריכה תוך שימוש בתירוצים מתירוצים שונים: "עסוקה", "אין לי בגד ים", "השמש מזיקה" ועוד ועוד.
ילדי הקטנים הלכו לבריכה עם סבא שחיידק הבריכות עדיין קינן בו והשלימו את צרכי בילוי הקיץ שלהם באמצעותו.
אבל...

ילד הוא ילד, הוא ילד , הוא ילד, התחיל לבקש מאמא ללכת לבריכה/ים. שנה אחרי שנה, אחרי שנה, אחרי שנה. אמא מתי נלך לים? 
השתמשתי באותם תירוצים שהשתמשתי תמיד...
הילד גדל, והפך חכם ומבין, ושינה את השאלה לבקשה: "אמא אולי תקני כבר בגד ים כדי שנוכל ללכת ביחד לבריכה?".

כאן נורה החץ, עמוק עמוק בחדר שבו מתאכסנים ייסורי המצפון.
זה לא עזר. ייסורי המצפון מדממים, ובגד ים אין.
לכי תסבירי לילד, שאת מאמינה שאת אסון מהלך בבגד ים. בשבילו את הכי הכי בעולם וזה לא ממש מעניין אותו.
שנה ועוד שנה, ועוד אחת ועוד...

פרשת דרכים

הגעתי לפרשת דרכים ועמה תהליך שבתומו גם זכיתי להתנסות בלקיחת אחריות על החיים שלי, תוך לקיחת שליטה, ועמה גם עבודה עמוקה מאוד על אהבה עצמית, נטו, כפי שאני על יתרונותי וחסרונותי.
בתום שנתיים של תהליך שלוו גם בירידה משמעותית במשקל אבל עדיין לא למימדי דוגמנית, עשיתי החלטה ורכשתי בגד ים, יפייפה.

הסתכלתי במראה וראיתי את עצמי נטו, עם כל המגרעות, אבל כאלו שאני מקבלת, מעריכה ואוהבת, אותן הרווחתי ביושר בכל שנות חיי.
הסתכלתי ואמרתי, אין אדם בעולם שימנע ממני ללבוש את בגד הים הזה. אין בן אדם בעולם שימנע ממני להגשים לבני משאלה קטנה: ללכת עם אמא לבריכה.

וזה קרה, היום, ובכלל ללא שום עכבה. הלכתי עם י. לבריכה, הורדתי את הבגדים, נשארתי בבגד ים. ולא, אף אחד לא הסתכל עלי כאל אסון טבע מהלך. צעדתי לי בנחת מסביב לבריכה ללא צורך לעטוף את עצמי במגבת וללא צורך להתחבא. אני כאן. ללא תירוצים. נטו, אני.

בבריכה חיכה ילד אחד. דקות אחרונות של ציפייה רבת שנים שמסתיימת עכשיו!
קפיצה למים, והופ כמו דג, משפריצה, שוחה, צוללת.
לשחות זה אשכרה כמו לרכוב על אופניים.


-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------